יום שלישי 24 פברואר 2015
הרעיון לבלוג הזה מתחיל באמצע רצועת חוף שטופת שמש באי Ko Jum (סליחה על הכפל). לא תיכננו לכתוב בלוג על הטיול הזה, אבל לאחר טבילה נוספת סופר מוצלחת של אדם באוקיינוס ההודי החלטנו לחלוק את החוויה שלנו- טיול תרמילאי ארוך באסיה יחד עם תינוק שהיה בדיוק בן 4 חודשים ושבוע ביום בו עלינו על הטיסה לבנגקוק.
ההחלטה על הטיול הגיעה במקרה שלנו לפני ההחלטה על התינוק.
אני (ליאור) סיימתי בקיץ שירות ארוך בתור רופא צבאי שבמהלכן לא הזדמנו לנו טיולים ממושכים. התחנה הבאה בקריירה הייתה אמורה להיות אינטנסיבית מאוד גם היא עם התמחות תובענית מעבר לים. החלטנו שאת תקופת המעבר הנדירה הזו אנחנו נעביר בטיול ממושך. ואז החלטנו על ילד, והחלטנו להביא אותו לאוויר העולם בקרוב.
התלבטנו נורא על התזמון, אם לטייל איתו, על כל המגבלות בכך. או לנסות לכוון שיוולד לאחר הטיול, אבל כשנהיה רק שנינו לבדנו בחו"ל, ללא תמיכה משפחתית. בדרך להחלטה קראנו המון בלוגים של זוגות שטיילו עם תינוקות, לא מצאנו זוג שטייל עם תינוק כל כך קטן (זו אחת הסיבות שדחפה אותנו לכתוב את הבלוג הזה). כמעט כל התיאורים שמצאנו היו חיוביים והצביעו על חווית הטיול עם תינוק כדבר שמשדרג את חווית הטיול, גם אם גורע ממנה באספקטים מסויימים- זה הכריע את הכף עבורנו. רצינו לחוות את חווית הטיול בתוך טיול הזאת. לחוות את הילד שלנו מגלה את העולם, ואת העולם מגלה אותו בתמורה והופך את המסע להרבה הרבה יותר בלתי אמצעי, הרי בשביל זה בעצם יצאנו מדלת הבית!
אז החלטנו, וכזוג מאוד מחושב הקפדנו להתחיל את הנסיונות להכנס להריון בטווח המתאים עבורנו- על מנת שהתינוק יהיה מספיק גדול בזמן הטיול. ולאחר חצי שנה של נסיונות, ותשעה חודשי הריון, הגיע לעולם אדם; סמוק, עירני ומלא קסם ואור.
ארבעה חודשים ושבעה ימים לאחר מכן, בפברואר 2015, מצאנו את עצמנו על טיסה מספר 304 של אוזבקיסטן איירלינס בדרך לבנגקוק.